מערכות כריזת חירום: ת"י 1220 חלק 3 מול מפרט 160 של המשטרה
שאלו אינטגרטור בישראל איזה תקן חל על מערכת הכריזה בבניין, ותקבלו לא פעם שתי תשובות שונות, ושתיהן נכונות. כריזת חירום יושבת בדיוק על התפר בין שני עולמות רגולטוריים: ת"י 1220 חלק 3, שמגיע מעולם בטיחות האש, ומפרט 160 של משטרת ישראל. שתי רשויות שונות, שני סוגי חירום שונים, ושני אישורים שונים לגמרי. מערכת שעומדת רק באחד מהם תיפול בשני.
וזו לא נקודה טכנית שצצה ביום המסירה. היא קובעת כמה מגברים צריך, איפה יעמדו הרמקולים, איפה ימוקמו עמדות ההפעלה ואיך תיראה התשתית. אלה החלטות שיקר מאוד לשנות אחרי שהתקרות נסגרו. להכיר את שתי הדרישות כבר בשלב התכנון זה ההבדל בין מערכת שמקבלת אישור לבין מערכת שבונים מחדש.
מה מסדיר ת"י 1220 חלק 3
ת"י 1220 חלק 3 עוסק בהתקנה של מערכות גילוי אש ומערכות ההתרעה הנלוות אליהן. כריזה אינה פרק נפרד בתוכו, ומכאן האמירה שנשמעת לפעמים, ש"אין סעיף כריזה ב-1220". ובכל זאת, ציוד כריזת חירום נמכר ומאושר בישראל במפורש כתואם חלק 3, מפני שהתקן מסדיר את פונקציית ההתרעה שרכזת הגילוי מפעילה.
המאפיין המרכזי של מערכת לפי חלק 3 הוא שהיא אוטומטית. ברגע שהרכזת מאשרת אזעקה, המערכת משדרת את הודעת הפינוי בלי שאף אחד צריך ללחוץ על כלום. תוכן ההודעה, האזורים שאליהם היא מגיעה והסדר שבו היא מגיעה אליהם הם חלק מתפיסת הבטיחות של המבנה, לא החלטה של מפעיל בלחץ של רגע.
- מופעלת אוטומטית על ידי רכזת גילוי האש עם אישור אזעקה
- חלוקת האזורים נגזרת מחלוקת אזורי האש ומתפיסת הפינוי של המבנה
- פיקוח על קווי הרמקולים, על המגברים ועל הסוללות, עם חיווי תקלות
- מיקרופון כבאים בכניסה הראשית לשימוש הכוחות שמגיעים לאירוע
- הודעות פינוי והתרעה מוקלטות מראש, כולל פינוי מדורג היכן שנדרש
מה מסדיר מפרט 160 של המשטרה
מפרט 160, יחד עם מפרט 161 הנלווה לו, מגיע ממשטרת ישראל ולא ממכון התקנים או מכבאות והצלה. המטרה שלו אחרת לגמרי: לאפשר לכוחות הביטחון, ובפועל גם לקב"ט האתר, לפנות לכל מי שנמצא במבנה בזמן אירוע ביטחוני. זו מערכת ידנית מעצם הגדרתה. מישהו מרים מיקרופון ומדבר.
גם האישור שהוא חוסם שונה. בעוד עמידה בחלק 3 מזינה את אישור בטיחות האש, מפרט 160 הוא דרישה במסלול רישוי עסקים. עבור חלק גדול מאוד מהמבנים המסחריים והציבוריים בישראל, בלעדיו הדלתות פשוט לא נפתחות לקהל.
- מופעלת ידנית על ידי כוחות הביטחון מעמדת הפעלה ייעודית
- כיסוי של כל שטח המבנה: כולל חניונים ומעליות במפורש
- גיבוי סוללות לפעולה של 30 דקות לפחות בלי חשמל מהרשת
- הספק המגברים, כמות הרמקולים ומיקום המיקרופונים מותאמים לגודל המבנה ולכמות השוהים בו
- פיקוח על קווי הרמקולים ולוח חיווי שמציג את מצב המערכת בזמן אמת
- ביקורת ותחזוקה שנתית, שנספרת ממועד ההתקנה
איפה השניים נפרדים
ההבדל המשמעותי ביותר הוא ההפעלה. מערכת לפי חלק 3 בנויה סביב תגובה אוטומטית לגילוי אש; מערכת לפי מפרט 160 בנויה סביב אדם שמחליט מה להגיד ולמי. מערכת אחת יכולה לעשות את שניהם, אבל רק אם הוגדרה כך מההתחלה. עמדת ההפעלה, סדרי העדיפויות בין המיקרופונים והלוגיקה של האזורים צריכים להכיל שני אופני שימוש שונים מאוד זה מזה.
ההבדל השני הוא הכיסוי. חלוקת אזורי האש הולכת לפי אזורי ההפרדה, ותפיסת פינוי יכולה במכוון להשאיר אזורים מסוימים מחוץ לשידור הראשוני. מפרט 160 דורש את כל המבנה, ומציין חניונים ומעליות במפורש. אלה בדיוק החללים שתכנון שמונע רק משיקולי אש נוטה להשאיר בחוץ, ולהשחיל רמקולים לחניון גמור זו לא הזמנת שינוי קטנה.
ההבדל השלישי הוא מי בודק, וכל כמה זמן. חלק 3 הוא תקן ההתקנה; התחזוקה השוטפת נופלת תחת ת"י 1220 חלק 11, עם משטר ביקורות משלו. למפרט 160 יש חובת ביקורת שנתית משלו, שנספרת ממועד ההתקנה. בפועל, אתר שכפוף לשניהם מנהל שני לוחות זמנים של תחזוקה, והתיעוד של כל אחד מהם צריך לעמוד בפני עצמו.
מובנות הדיבור: הדרישה שהכי מזלזלים בה
הודעה חזקה שאי אפשר להבין גרועה מהודעה שלא נשמעה בכלל, כי היא שורפת בדיוק את השניות שבהן אנשים היו אמורים לזוז. שתי הרשויות רוצות שיבינו את ההודעה, והתוכן הטכני שמאחורי זה מגיע ממשפחת התקנים האירופית EN 54 שהפרקטיקה הישראלית נשענת עליה: EN 54-16 לציוד בקרה וחיווי של כריזת חירום, ו-EN 54-24 לרמקולים עצמם.
היעד שמתכננים אליו הוא מדד מובנות דיבור STI של 0.5 לפחות, כלומר ערך CIS של 0.65 ומעלה, כשהוא נמדד בחלל המאויש ולא בדף נתונים של יצרן. לעמוד ביעד הזה זו בעיה אקוסטית, לא חשמלית. חללים מהדהדים כמו אטריומים, חדרי מדרגות, אולמות ספורט וחניונים תת-קרקעיים נכשלים במובנות באופן קבוע בזמן שהם עוברים בקלות מדידת עוצמת קול, פשוט מפני שההחזרים מרחו את העיצורים.
המסקנה המעשית: כמות הרמקולים ומיקומם נקבעים לפי מובנות, לא לפי ואטים. יותר רמקולים חלשים וקרובים לאנשים כמעט תמיד ינצחו פחות רמקולים חזקים בחלל בעייתי. זו החלטת תכנון עם השלכת עלות ישירה, ובדיוק זו ההחלטה שהכי מקצצים בה, לפני שמישהו טרח למדוד את התוצאה.
מה לבדוק לפני הרישוי
קווי רמקולים ארוכים דורשים תשומת לב מיוחדת. קו 100V שנמדד תקין ביציאת המגבר יכול להגיע לרמקול האחרון עם רמת אות נמוכה משמעותית, וקל מאוד לפספס את האיבודים האלה על הנייר.
לבדיקת נפילת מתח לאורך קווי רמקולים ובקרה ארוכים, השתמשו במחשבון החינמי שלנו, מחשבון נפילת מתח בכבלים
- ודאו אילו אישורים המבנה באמת צריך, בטיחות אש, רישוי עסקים או שניהם, לפני שסוגרים את התכנון
- בדקו את תוכנית האזורים מול תפיסת פינוי האש וגם מול תפיסת ההפעלה הביטחונית
- ודאו שחניונים, מעליות וחדרי מדרגות מכוסים אם מפרט 160 חל
- מדדו מובנות בחלל הגמור, דווקא בחדרים האקוסטיים הקשים, ולא רק בנקודות הנוחות למדידה
- בדקו את עמידות הסוללות בעומס אזעקה אמיתי, לא בעומס המתנה
- הקימו את שני לוחות הזמנים של התחזוקה ואת התיעוד שלהם כבר מהיום הראשון
הערה אחת לגבי מספרים. הטבלאות המדויקות — עוצמות קול לפי סוג חלל, דירוגי חסינות אש לכבלים, סוגי סוללות מותרים — נמצאות בתקנים הנרכשים ובהוראות כבאות והצלה, והן מתעדכנות. שום דבר במאמר הזה לא מחליף את הנוסח העדכני של ת"י 1220, של מפרט 160/161 ושל ההוראות הרלוונטיות, ולא את האישור של הרשות המוסמכת על המבנה הספציפי שלכם. וכשספק אומר לכם שמוצר "מאושר 1220", שאלו איזה חלק, איזו מהדורה, ובקשו לראות את התעודה.
כשמתכננים את שתי הדרישות יחד מההתחלה, מערכת אחת מוגדרת היטב עונה על שתיהן בלי כפילות. כשמתכננים אותן בנפרד, או משלימים בדיעבד, אותו מבנה בדיוק מסיים עם שתי מערכות חלקיות, שתי רשימות ליקויים ועיכוב ברישוי שעולה הרבה יותר ממה שההנדסה הייתה עולה.